על רקע המחאה הגוברת נגד הרפורמה המשפטית, יש רבים ששוב עושים שימוש בתוכנית ההתנתקות. הפעם, הטענה היא שהמחאה נגד התוכנית לא כללה אלימות, שהמוחים נהגו באחריות ובממלכתיות – ושלמרות זאת הם זכו ליחס משפטי מחמיר.
האומנם?

תהליך הרומנטיזציה של השהייה הישראלית ברצועת עזה – הוא עניין לסוציולוגים ולהיסטוריונים, וככזה אינו מענייני. עם זאת, כאשר כחלק מאותו תהליך נעשה ניסיון להשחיר את מערכת המשפט, ולתאר אותה כמי שהתנכלה להנאתה לאזרחים תמימים שהפגינו בשלווה – או אז ראוי להעמיד דברים על דיוקם.

אבל, לפני שנצלול לדוגמאות השונות, צריך לומר גם את המובן מאליו: כן, במהלך המחאה נגד תוכנית ההתנתקות – היתה אכיפה נרחבת וקשה. בוצעו אלפי מעצרים, הוגשו מאות כתבי אישום, ובלי ספק גם נעשו טעויות.
אבל האכיפה הזו לא נולדה מ-"שמאלנות" ייתר. היא היתה תוצאה של חשש ממשי מאובדן שליטה.

כן. בניגוד לזיכרון המתעתע, המחאה נגד ההתנתקות – שכמובן שרוב המשתתפים בה שמרו על החוק – כללה גם מעשים קשים מאוד, שלא רק סיכנו חיי אדם, אלא קטלו חיי אדם.
האם שמעתם פעם על אשר ויזגן? ביום 14.8.2005 הוא רצח ארבעה פועלים ערבים, וניסה לרצוח פועל נוסף, כדי לסכל את תוכנית ההתנתקות.

לויזגן אפילו היתה החוצפה לטעון לקיומה של הגנת הצורך, כלומר שהרצח היה נדרש כדי להציל את ישראל מאסון ההתנתקות.
ביהמ"ש המחוזי כמובן דחה את הטענה, ויזגן הורשע – ונשלח לארבעה מאסרי עולם.
עשרה ימים קודם לכן, ביצע חייל בשם עדן נתן זאדה רצח המוני נוסף, על אותו רקע אידיאולוגי.

חלק נכבד מהטענות של תומכי הרפורמה המתוכננת במערכת המשפט סובב סביב תוכנית ההתנתקות.
בשרשור המתיש הזה אנסה לשכנע אתכם שחלק גדול מהטענות נגד בג״ץ, הכרוכות בהתנתקות, הוא שגוי ואף שקרי – ובעיקר שכל הטענות הללו אינן רלבנטיות, ואינן יכולות לתמוך ברפורמה שעל הפרק.

נתחיל במאקרו, נעבור למיקרו – ונקנח שוב במאקרו.
למי ששהה במאדים, נספר שתוכנית ההתנתקות היא תוכנית חד-צדדית, שהגה רה"מ דאז אריאל שרון בשלהי 2003, והוצאה אל הפועל בקיץ 2005. במסגרת התוכנית, פינתה ממשלת ישראל את כל היישובים ובסיסי צה"ל מרצועת עזה.
וזו הנקודה החשובה הראשונה.

מי שהגה את תוכנית ההתנתקות, ומי שהוציא אותה אל הפועל – זו ממשלת ישראל, שהסיעה המרכזית בה היתה הליכוד. זו לא היתה ממשלת שמאל, ולא הוראה של בג"ץ. קצת מדהים שהעובדה ההיסטורית הזו היא שנויה במחלוקת – אבל שום דבר לא יכול לשנותה.
כן, הימין, והליכוד בראשו, הוא שביצע את ההתנתקות.

אבל, הימין לא יכול לכעוס על עצמו, וצריך להאשים מישהו אחר. את השמאל הפוליטי אי אפשר להאשים, כי הוא היה במיעוט בכנסת שחוקקה את חוק ההתנתקות 👇 – ולכן האש הופנתה, כמה מפתיע, לעבר "מערכת המשפט".
וכדי "להכשיר" את הזעם כלפי בג"ץ – כל האמצעים כשרים, כולל העלאת טענות מופרכות ושקריות.

ובו על חוק ופסק דין שמבקרי בג״ץ מימין נוטים שלא להזכירם: חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, ופסק הדין שקבע שהחוק חוקתי.
נתחיל מהחוק מצ״ב): ראשיתו בימי קואליציית אולמרט, אך הוא זכה לתמיכה ממשלתית, ונחקק – בתחילת כהונת נתניהו.

ובו על דעת המיעוט של השופט לוי ז״ל.
כזכור, הטיפול המשפטי בתוכנית ההתנתקות התנקז לפסק דין שדן בחוקיות חוק יישום ההתנתקות, שעתירות רבות ביקשו להכריז עליו כבלתי חוקתי.
בדעת הרוב של 10 מתוך 11 שופטי ההרכב עסקתי בשרשור הקודם (מצ״ב).

שרשור התנתקות שני

ובו על דעת הרוב בפסק הדין שאליו התנקז הטיפול המשפטי בתוכנית ההתנתקות, ושבו הוכרעו עתירות שתקפו את חוק יישום ההתנתקות, בטענה שהוא בלתי חוקתי.
פסק הדין ארוך מאוד (337 עמ׳, רובם של דעת הרוב), ולכן התמקדתי, מטבע הדברים, במענה לביקורות המרכזיות בעקבותיו.

ביקורות אלו מתחלקת לשניים: טענה על כך שבג״ץ לא מנע את ההתנתקות, וטענה אחרת, מושכלת יותר, לפיה אומנם בג״ץ לא היה צריך להתערב בעניין, אך גם לא במקרים אחרים.
בשרשור זה אתמודד בעיקר עם הטענה הראשונה, כי לטעמי היא מופרכת. המענה לטענה השנייה מורכב בהרבה, ולא מתאים למדיום הזה.

עם זאת, יש לציין שגם מי שכביכול מסכים שבג״ץ לא היה צריך להתערב, לא מצליח להתאפק ובכל זאת נגרר לסוג הביקורת הראשון. למשל, הנה שני ציטוטים מתוך טור ביקורת מוכר מאוד: איך אפשר גם להסכים שבג״ץ לא היה צריך להתערב, וגם להעלות על נס את דעת המיעוט של לוי שלא אישר את הריסת הבתים?

אי שם בתקופת האבן, כלומר לפני כשבועיים, עסקו כולם בפסקת ההתגברות. אחת הטענות שהועלו בעד חקיקתה היא האופן שבו טופלה משפטית תוכנית ההתנתקות.
בפרט, נטען שוב ושוב אודות ״מעצרים של בנות 14 רק משום שהפגינו״, כשההוכחה לכך היא החלטה מסוימת של השופטת פרוקצ׳יה.

אז החלטה כזו אכן היתה – בש״פ 6844/05. אלא מאי? כרגיל, העובדות לגבי נסיבות ההחלטה, איך נאמר, מעט שונות. תחילה, הנה עובדות כתבי האישום (ברבים) שהוגשו נגד הנערה, המתארות מסכת מתמשכת של הפרת חוק, ובעיקר זלזול בו: