ב-7.10 פרצה המלחמה.

אולי לא שמנו לב, אבל מאז חלפו למעלה מארבעה חודשים. במהלכם, נרצחו ונהרגו כ-1500 בני אדם, כ-250 נחטפו (ו-136 מהם עדיין לא שבו), אלפים נפצעו בגוף ובנפש, מאות אלפים הפכו לפליטים בארצם.  
עד היום הזה, הטרור אינו פוסק, בכל הזירות.

ככל הידוע לנו, צבא ההגנה לישראל – הרמטכ"ל, האלופים, הקצינים, המפקדים, הלוחמים והחיילים – מבצע את המוטל עליו. צה"ל כבש את צפון ומרכז הרצועה, ולאחר מכן תימרן לחאן יונס ונמצא שם בשלבי הכרעה מתקדמים.
נשמעות אמירות על המשך לרפיח, אבל נכון לרגע הזו – הלחימה העצימה בעצם הסתיימה.

אם בוחנים את התוצאה הסופית, נכון לרגע הזה, הציון של ממשלת ישראל, בדגש על העומד בראשה – הוא נכשל, בכל פרמטר אפשרי. הטרור לא פסק לרגע, ראשי החמאס עדיין חופשיים, חיזבאללה מייצר טרור מידי יום, חבלי מולדת בצפונה ובדרומה של הארץ עדיין שוממים.
וחלפו, כאמור, למעלה מארבעה חודשים.

כי לצד ההצלחה הצבאית של צה"ל, שביצע את כל המשימות שהדרג המדיני הטיל עליו – יש גם מישורים אחרים, שעליהם צה"ל אינו אחראי. מי שאחראי עליהם היא כמובן הממשלה, בדגש על העומד בראשה.
לדוגמה, צה"ל קיבל משימה לטהר את צפון ומרכז הרצועה מתשתיות חמאס. הוא השלים את ביצוע משימתו זו.

אבל מה עושים לאחר מכן? אחרי שצה"ל סיים לכבוש את האזור, והרג את מחבלי החמאס עד האחרון – מה אמור לקרות? במונחים שאנחנו מכירים – מה התוכנית ל-"יום שאחרי"?
את התשובה לכך, אמור לספק הקבינט. אבל הקבינט שלנו, בדגש על העומד בראשו, משותק. הוא לא מסוגל לקבל החלטה, לכאן או לכאן.

בהיעדר החלטה לגבי "היום שאחרי" – כי כל החלטה ישימה תסכן את שלמות הקואליציה, וכל החלטה משיחית היא בלתי ישימה – התוצאה היא שההישגים של צה"ל, שהושגו במחיר כבד מנשוא של דם לוחמים, נשחקים בואכה נמחקים.  
כי במציאות, אין ואקום. חמאס פשוט חוזר לאזורים שרק לפני רגע נכבשו בעמל רב.

גם בזירה הצפונית – אין אסטרטגיה. צה"ל לא קיבל משימה לכבוש את דרום לבנון, הסדר מדיני יעיר את כל השדים בימין הסהרורי (ד"ש מהסכם הגז המושמץ בימי ממשלת לפיד), והתוצאה היא שחיזבאללה עושה מה שהוא רוצה, ולאף אחד אין תשובות לפליטים הרבים שהיישובים שלהם הפכו לרצועת ביטחון בתוך ישראל.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?
ובכן, כי כמו לכל אורך שנות כהונתו של בנימין נתניהו – יש פער בלתי נתפס בין איכות המוצר לבין השיווק שלו.
ברמה השיווקית, נתניהו התהדר בתואר "מר ביטחון", סיפר לנו על "העשור הביטחוני השקט ביותר", וערך עשרות הצהרות לתקשורת, כולן לוחמניות ומלאות פאתוס.

אבל ברמת העשייה? בעיקר כלום.
מי שכיהן פה כראש הממשלה במשך פרק הזמן הארוך ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, עשה כל מה שהוא יכול כדי לא לעשות. חמאס התעצם למימדים מפלצתיים, חיזבאללה הפך לארגון טרור שישראל מורתעת מפניו, הגרעין האיראני הוא בגדר עובדה, והחות'ים עושים עלינו סגר ימי.

וכאמור, המצב כיום הוא שאחרי ארבעה חודשים של מלחמה עקובה מדם – ההישגים האסטרטגיים הם פחות או יותר אפס.
כאשר מפחדים לקבל החלטות קשות, כי חס וחלילה להרגיז את הבייס הלוחמני, התוצאה היא, כמה מפתיע, שמה שהיה הוא שיהיה. כמו לכל אורך שנות כהונתו, נתניהו מפחד לגעת בסטטוס קוו.

וכאן נכנסת לתמונה מכונת התעמולה האדירה שנתניהו בנה, שלכל אורך שנות כהונתו מכרה לציבור הישראלי מוצר בינוני מינוס באריזה מנצנצת.
מה שאנחנו רואים לנגד עיננו בימים האחרונים הוא התגייסות של כל ברגי המכונה, מגדול ועד קטן, כדי לשכנע שהכישלון הטוטאלי – הוא בעצם "ניצחון מוחלט".

ראש וראשון לכך הוא, כמובן, נתניהו עצמו.
אתמול, התייצב ראש הממשלה מול אזרחי מדינת ישראל, בעוד הצהרה לתקשורת. לא שמענו שם דברים ברורים לגבי התוכנית של הקבינט ל-"יום שאחרי", לא שמענו איך לעזאזל הממשלה מתכוונת להחזיר לתושבים המפונים את חייהם חזרה.

מה כן שמענו? סיסמאות תעמולה.
"הערב באתי להגיד לכם דבר אחד – אנחנו בדרך לניצחון מוחלט. הניצחון הוא בהישג יד.
זה לא עניין של שנים. זה עניין של חודשים. צה"ל מחולל נפלאות. הוא מתקדם בשיטתיות להשיג את כל מטרות המלחמה שאנחנו בדרג המדיני הצבנו לו – חיסול החמאס, שחרור כל החטופים והבטחה שעזה לא תהווה עוד איום".