קטגוריותהלכת אפרופים

הלכת אפרופים: מאז ועד היום

והנה חזרנו אל הלכת אפרופים הידועה, זו שעיצבה את אופן פרשנות חוזים בישראל, ואחד מסמלי האקטיביזם השיפוטי של הנשיא ברק. בשרשור הקודם, ניסיתי להסביר מה נקבע באותה הלכה. הפעם, ננסה לבחון מה קרה לאחר מכן, ולמה בעצם הפכה ההלכה הזו, שלא בצדק, למושמצת.

למי שמתעצל לקרוא את השרשור הראשון, או לצדיקים שקראו, נזכיר שבהלכת אפרופים קבע ברק שני חידושים מרכזיים:
(1) פרשנות חוזה לא תיעשה עוד בשיטת שני השלבים (קודם הלשון, אח"כ הנסיבות), אלא באמצעות בחינה הלשון והנסיבות *גם יחד*, במטרה להתחקות אחר כוונת הצדדים ("התכלית הסובייקטיבית").

קטגוריותהלכת אפרופים

הלכת אפרופים: שרשור ראשון

אחד הסמלים של האקטיביזם השיפוטי שהוביל אהרן ברק הוא מה שידוע כ-"הלכת אפרופים", העוסקת בפרשנות חוזה. אני מניח שרובכם שמעתם את שמה של ההלכה הזו, שגם נשלפת לא אחת כדוגמה ל-"קלקולים" של מערכת המשפט.
קחו הרבה אוויר, ובואו ננסה להסביר במה מדובר.

נתחיל בכך שנבהיר את משמעותו של "חוזה":  
חוזה הוא הסכם שהצדדים התכוונו שיהיה בעל תוקף משפטי מחייב. אם קבעתם דייט, והצד השני הבריז, הוא לא הפר חוזה – כי ברור שלהסכמה להיפגש לא היה תוקף מחייב. אבל אם חתמתם על חוזה לרכוש דירה, מן הסתם התכוונתם שהמוכר יחוייב לקיים את חלקו בעסקה.

בעיקרון, את מרבית החוזים אין צורך לערוך בכתב, אבל בפועל רוב החוזים שמגיעים להתדיינות בבתי משפט, אם לא כולם, נערכו בכתב.
וכאשר שני צדדים לחוזה מסתכסכים ופונים לסעד מבית המשפט, מטבע הדברים יש ביניהם מחלוקות לגבי משמעות התנאים השונים שנכללו בחוזה. ואז, נדרשת פרשנות לחוזה.

באופן כללי, האופן שבו מפרשים חוזה שונה מהאופן שבו מפרשים חוק, משום שחוזה הוא הסכמה *פרטית* בין הצדדים לו, ואילו חוק הוא נורמה כללית.
לכן, מלאכת פרשנות החוזה נועדה בעיקרה לנסות ולהתחקות אחר הכוונה של הצדדים במועד שבו כרתו את החוזה – ולתת לחוזה פרשנות שתגשים את הכוונה הזו.

ואיך יכול הפרשן להתחקות אחר כוונת הצדדים במועד כריתת החוזה?  
הכלי הטבעי והפשוט מכולם הוא לשון החוזה, כלומר הטקסט שלו. אם בחוזה נכתב שאבי ישלם לבני 100 תמורת חולצה מסוימת, אז קל להבין שמדובר בכוונה לעסקת מכר, שבמסגרתה אבי ייתן כסף, ובני ימסור בתמורה חולצה.
ואז מתחילות הבעיות.

בדוגמה הפשטנית שלנו, הצדדים שכחו לקבוע את המטבע שבו ישלם אבי. לכן, הם עלולים להיקלע בעתיד לויכוח האם הכוונה היתה למאה ש"ח, או למאה דולר.
כדי לפתור את השאלה הזו, הפרשן יכול לפנות לנסיבות הכלליות של המקרה. למשל, אם החוזה נערך בין שני ישראלים, מתבקש שהם התכוונו לתשלום בש"ח.

וזה בדיוק מה שקבע בעבר חוק החוזים לגבי האופן שבו יש לפרש חוזה: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין".
נתרגם לעברית: חוזה יפורש כדי להתחקות אחר כוונת הצדדים לו. את הכוונה נלמד מתוך הלשון של החוזה, כלומר מהטקסט הכתוב, וממכלול הנסיבות.