אתמול נפל דבר. היועמ"ש מנדלבליט החליט להגיש נגד רה"מ, ונאשמים נוספים, כתב אישום חמור, לרבות בגין שוחד.
בשרשור הקודם (כדאי להתחיל ממנו), סקרתי את "הלכת דרעי-פנחסי" הותיקה, שכוחה יפה גם כיום, ואשר מחייבת את פיטורי שר שהוגש נגדו כתב אישום חמור דיו.
לפי ההערכות בתקשורת, היועמ"ש מנדלבליט עתיד לפרסם בקרוב מאוד את החלטתו בנוגע לחקירות רה"מ, ולפי אותן הערכות – ההחלטה תכלול הגשת כתב אישום. מן הסתם, היקפו וטיבו של כתב האישום עדיין אינם ידועים.
ברגע הזה, לוח המשחקים (והזמנים) המשפטי ישתנה דרמטית.
ציר התרחשויות אחד יהיה ציר החסינות, ובו לא אעסוק הפעם.
הציר השני, ואולי המעניין יותר, יהיה עתירות לבג"ץ. עד היום, בג"ץ נפנף על הסף את *כל* העתירות נגד המשך כהונתו של רה"מ. אבל הגשת כתב אישום היא כבר אירוע בסדר גודל אחר, והפעם – יש להניח – בג"ץ כבר ידרש אליהן בכובד ראש.
למה?
התשובה, כמו שחלקכם בודאי יודע, היא מה שמכונה "הלכת דרעי-פנחסי". את השרשור הזה נקדיש להלכה הזו, ולשאלה מה בעצם נותר ממנה כיום (ספוילר: הכל).
"הלכת דרעי-פנחסי" היא בעצם שני פסקי דין, שפורסמו באותו יום – 8.9.1993. כרקע כללי, הימים הם ימי ממשלת רבין, וש"ס היא חברה בקואליציה.
כמו כן, מדובר על שבוע בלבד לפני הטקס בבית הלבן, בו נחתם הסכם אוסלו הראשון בין מדינת ישראל ואש"ף. ובעיתוי הקריטי הזה נדרש בג"ץ להכריע בשאלת כהונתם של אריה דרעי, אז שר הפנים, ורפאל פנחסי, אז סגן שר הדתות.
השאלה התעוררה, משום שהיועמ"ש דאז, חריש, החליט להגיש נגד השניים כתב אישום.
נתחיל בדרעי.
היועמ"ש החליט להגיש נגד דרעי כתב אישום חמור, הכולל אישום בשוחד. מה שחשוב לדעת הוא שבאותה עת לכל ח"כ היתה חסינות, שניתנת להסרה (להבדיל מהמצב היום, שבו אין חסינות, וצריך לבקשה). במועד פסק הדין, *לא הוסרה* החסינות של דרעי.
רבין, ראש הממשלה, החליט שלא לפטר את דרעי.
