רובכם ודאי שמע שאתמול בג"ץ דחה את עתירת "רגבים" נגד ממשלת ישראל, בדרישה לפנות את המאחז "חאן אל אחמר". פסק הדין הקצר, השתלשלות האירועים שקדמה לו, והספינים שהתרגשו לאחריו מספקים דוגמה מופלאה להמחשת הפער בין הרטוריקה המתלהמת למציאות האפורה.

נתחיל בסיפור המעשה:  
למי שלא מכיר, חאן אל אחמר הוא שמו השגור של מאחז הבנוי על אדמות מדינה בשולי כביש מס' 1 בין ירושלים לים המלח. כיום, אין עוד בדל של מחלוקת שהבנייה במקום אינה חוקית. כבר בשנת 2009, לפני 14 שנים, הוצאו צווי הריסה למבנים – והחלה הסאגה המשפטית הבלתי נגמרת.

שלוש העתירות הראשונות הוגשו בשנים 2009, 2011 ו-2013. בשלושת המקרים, עמדת המדינה היתה שהיא עומלת על מציאת פתרון תכנוני, שייתן מענה לתושבי המאחז. בג"ץ, כדרכו בקודש, נמנע מלהתערב בשיקול הדעת של גורמי הממשלה, ודחה את העתירות. העתירות הבאות הוגשו בשנים 2016 ו-2017, והוכרעו ב-2018.

ושוב, בפעם המי יודע כמה, מגיע עניינו של יישוב קטנטן בשם חאן אל אחמר לפיתחו של ביהמ״ש העליון.
לרגל המאורע, מוזמנים לשרשור מייגע ובו כל מה שרציתם לדעת, וכנראה גם כמה דברים שלא, על הפן *המשפטי* של סאגת חאן אל אחמר. על הפן הפוליטי, תדונו בבקשה במקום אחר.

פסק הדין הראשון של בג״ץ ניתן, תאמינו או לא, אי שם במרץ 2010. והנה העובדות 👇:
״חאן אל אחמר״ הוא מתחם הנמצא סמוך לכפר אדומים, בצד כביש מס׳ 1, בקטע שבין מעלה אדומים לבין צומת אלמוג. במתחם מתגוררים בדואים משבט ״ג׳האלין״.
מבחינת דיני התכנון והבנייה, המבנים במקום *אינם חוקיים*.