אחד המונחים השגורים בדיונים סביב סוגיות כמו שייח ג'ראח (או שמעון הצדיק), סילוואן והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו – הוא חוק נכסי נפקדים.
אז בואו ננסה להאיר זרקור – בסיסי ומתיש כאחד – על החוק הזה. ומי שיאיר את דרכנו הוא פסק דין סבוך וייחודי משנת 2015.
נתחיל את המסע בשנת 1948.
מדינת ישראל קמה, מלחמת העצמאות עדיין בעיצומה, והמוני ערבים שהתגוררו בישראל נמלטו / עזבו / גורשו (כל אחד והנרטיב שלו) אל מחוץ לגבולות המדינה, כפי שאלה נקבעו בתום הקרבות.
רבים מאותם ערבים הותירו מאחוריהם רכוש, מכל מיני סוגים – לאו דווקא מקרקעין.
כידוע, בתום המלחמה אותם ערבים שיצאו ממה שהפך להיות שטח מדינת ישראל (עד 1967) – לא הורשו לחזור לבתיהם. והתעוררה השאלה, מה לעשות ברכוש הרב שנותר מאחור.
בתחילה, העניין הוסדר בתקנות שער חירום, ובשנת 1950 חוקק חוק נכסי נפקדים – חוק ארוך וסבוך, אבל כזה שמושתת על "כלל בסיס" פשוט.
"כלל הבסיס" של חוק נכסי נפקדים מגדיר, לצורך החוק, מהו "נכס" ומהו "נפקד" 👇.
"נכס", לפי החוק, הוא כמעט הכל – מקרקעין, מיטלטלין, וגם זכויות. למשל, אפילו זכות לקבל חזרה סכום כסף שניתן כהלוואה. ההגדרה של "נפקד" היא ההגדרה החשובה יותר, והיא שהפכה את חוק נכסי נפקדים למה שהוא.
קטגוריותחוק נכסי נפקדים
