בשרשור הראשון 👇 תיארתי את ההתפתחות הפסיקתית של פסילת הראיות, שהחלה במפץ הגדול של הלכת יששכרוב. בתמצית, וכזכור, לביהמ"ש העליון נמאס בשלב מסוים לחכות למחוקק, ולכן הוא המציא דוקטרינה לפסילת ראיות.

על החיפוש בטלפונים הסלולריים של יועצי רה"מ

אם ננסה לאמ;לק את הדוקטרינה, היא מאפשרת לנאשמים לטעון שיש לפסול ראיה מסוימת, ולקבוע שהיא אינה קבילה, תוך איזון אינטרסים מורכב וסבוך בין הרצון לשמור על הוגנות ההליך המשפטי, לבין אינטרסים אחרים, כמו גילוי האמת. בכל מקרה, נקבע שאין תחולה ל-"דוקטרינת פרי העץ המורעל" המוכרת מארה"ב.

מה שחשוב להדגיש הוא שהלכת יששכרוב, שכאמור בראה יש מאין אפשרות לפסול ראיות, וגם כל שאר פסקי הדין שסקרתי בשרשור הראשון, עסקו כולם בשלב של *ההליך הפלילי העיקרי*. כלומר, בשלב שבו התביעה מגישה לבית המשפט ראיות כדי לנסות ולהוכיח את אשמת הנאשם, ואז הנאשם יכול לבקש לפסול ראיה מסוימת.

ואז באה לעולם "הלכת שמש", שטרפה את הקלפים, והעסיקה 4 ערכאות משפטיות – עד דיון נוסף בהרכב מורחב בביהמ"ש העליון.
ומעשה שהיה כך היה: בשנת 2005 התרחשו שתי תאונות רכבת, בעקבותיהן נפתחה חקירת משטרה. במקביל, הרכבת הקימה ועדות חקירה פנימיות, שגבו גרסאות מעובדי הרכבת ומגורמים נוספים.

ביהמ"ש העליון פירסם השבוע פסק דין בפרשה שזכתה לתהודה ציבורית רבה – החיפושים בטלפונים הסלולריים של יועצי רה"מ, על רקע חשד כי אלה היו מעורבים בהטרדת עד המדינה שלמה פילבר. אבל כדי להבין את פסק הדין, צריך לחזור אחורה.

וכל כך למה?
כי אני מניח שמרבית הדיווחים שקראתם על פסק הדין עסקו בשורה התחתונה, כלומר בכך שנקבע שהמשטרה כן יכולה לעשות חיפוש – בהיקף מוגבל – בטלפונים המדוברים.
אבל, התוצאה הסופית הזו הרבה פחות מעניינת אם לא מכירים את הרקע המשפטי שקדם לפסק הדין – ובעיקר את הדין לגבי פסילת ראיות.

נתחיל ממש בהתחלה:
כדי להוכיח טענה עובדתית מסוימת בבית המשפט, צריך להגיש ראיות להוכחת הטענה. ראיה יכולה להיות עדות, מסמך, סרטון, בדיקת מעבדה, חוות דעת מומחה וכו'. אבל, ישנן ראיות שאי אפשר להגיש לבית המשפט, משום שהן נחשבות ראיות בלתי קבילות, כלומר כאלה שלבית המשפט אסור לקבל.

יש כל מיני סוגים של ראיות בלתי קבילות. למשל, בדיקת פוליגרף (בהליך פלילי).
הסוג שמעניין אותנו הוא ראיות שנחשבות בלתי קבילות משום שהשגתן פגעה בערך חשוב אחר. כלומר, מצב שבו בית המשפט כמו ״עוצם את עיניו״ ולא מסכים לקבל ראיה שתסייע לבירור האמת, בגלל פגיעה באינטרס או בזכות אחרים.

בחוק יש שלושה מקרים עיקריים שבהם המחוקק עצמו קבע שראיה היא בלתי קבילה בגלל התנגשות ערכים שכזו, קרי מתח בין ערך גילוי האמת לבין ערך אחר – פקודת הראיות (לגבי הודאת חשוד), חוק הגנת הפרטיות, וחוק האזנת סתר 👇.
הצרה היא, שאלו סעיפים שעוסקים בסיטואציות מאוד מסוימות וממוקדות.