בשרשור הקודם 👇, ראינו שבשנת 2005 החליט בג״ץ לבטל את החלטת ועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו הדיונית של ח״כ גורולובסקי. בג״ץ קבע שההחלטה בטלה משום שועדת הכנסת מוגבלת *אך ורק* לבחינת טוהר שיקולי היועמ״ש, ולא לשום שיקול אחר.

על חסינות חברי הכנסת ועל הסרתה

בעקבות פסק הדין, שב היועמ״ש ופנה לועדת הכנסת בבקשה להסיר את חסינותו של גורולובסקי.
אלא שועדת הכנסת שבה והחליטה שלא לעשות כן. בתגובה, התנועה לאיכות השלטון עתרה שוב לבג״ץ, וטענה כי נוכח פסק הדין בעתירה הראשונה – יש להורות גם על בטלות ההחלטה הנוכחית של ועדת הכנסת.
אבל אז היתה התרחשות מעניינת.

בואו נחזור לעניין חסינות הח״כים, שמעורר לאחרונה סערה ציבורית, על רקע חקירות רה״מ והכוונה לשנות את חוק חסינות חברי הכנסת.
כדי להבין על מה הסערה, נדבר קצת על עקרונות החסינות, ואז על פרשת גורולובסקי, שעיצבה את הדין הנוהג כיום.

כאמור בשרשור הזה👇, חסינות הח״כים מתחלקת לשניים: חסינות עניינית, שנוגעת למילוי תפקידו של ח״כ (וממנה נתניהו נהנה בעבר, כמפורט בשרשור); וחסינות דיונית, שנוגעת בכל עבירה פלילית באשר היא.
הפעם, נתמקד בחסינות הדיונית – שהיא החסינות שנמצאת במרכז השיח כיום.

לאחרונה עלתה לכותרות סוגיית חסינות חברי הכנסת. זו הזדמנות טובה לדבר קצת על החסינות הזו, וכיצד רה״מ היום, נתניהו, נהנה ממנה בעבר.
החסינות מוסדרת בחוק ייעודי: חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם.

לענייננו חשוב להבחין בין שני סוגי חסינות:
א. חסינות עניינית (או מהותית), שמשמעותה שח״כ לא יישא באחריות פלילית למעשה שעשה במסגרת מילוי תפקידו כח״כ.
ב. חסינות דיונית, שמשמעותה שח״כ, במהלך כהונתו כח״כ, לא יעמוד לדין פלילי, גם בגין עבירות שלא נעשו במסגרת מילוי תפקידו.