מאז שהתגרשה עלינו "הרפורמה המשפטית", וגם קצת לפני כן, חזרה ועלתה השאלה: אם בג"ץ יכול להגביל את הממשלה ואת הכנסת, ואפילו לבצע ביקורת שיפוטית על חוק יסוד – מה בעצם מגביל את בג"ץ?
או, בניסוח עממי יותר, מה ימנע או יציל אותו מ-"דיקטטורה שיפוטית"?

התשובה הטבעית לשאלה הדמגוגית הזו היא – כלום.
מבחינה פורמלית, אם בג"ץ מוסמך להתערב גם בחוקי יסוד – כלומר בפרקי החוקה של מדינת ישראל – אז כביכול אין דרך למנוע ממנו להתערב בכל דבר שירצה. לדוגמה, גם אם הכנסת תבטל את בג"ץ – הוא לכאורה יכול לקבוע שהביטול אינו תקף מבחינה משפטית.

אבל זו, כאמור, דמגוגיה – שאולי מסייעת לאסוף לייקים מהמון נבער, אבל בה ולא כלום. וכל כך למה?
כדי להבין למה, צריך תחילה לחזור לעיקרון הדמוקרטי הבסיסי של "הפרדת רשויות":
כולנו יודעים לדקלם את העיקרון הזה, אבל לרובנו קשה לתפוס את המשמעות המלאה שלו, כי הוא רעיון מופשט ולא גשמי.

בסיס עיקרון הפרדת הרשויות ניצבת התפיסה לפיה הגוף המכונה "המדינה" הוא בעצם לא יישות אחת, אלא שלוש יישויות נפרדות. אם תרצו, מה שאתם מכירים כ-"מדינת ישראל" הוא בעצם שלוש מדינות נפרדות – שהן כמובן שלוש רשויות השלטון – שמתחרות זו בזו על כוח, אמצעים וסמכויות.
ולא אחת, יש קונפליקט.

דוגמה קלאסית לקונפליקט כזה היא כאשר מדינת הרשות המבצעת רוצה לבצע משהו, אבל מדינת הרשות השופטת אוסרת זאת עליה. קונפליקט אפשרי נוסף הוא כאשר מדינת הרשות המחוקקת מסרבת להעביר כסף למדינת הרשות המבצעת, או מגבילה את הכוח של הרשויות שלה.
הקונפליקטים האלה הם *טבעיים* במשטר דמוקרטי.

בכל משטר דמוקרטי, הרשויות מתגוששות ביניהן כל הזמן, וכל אחת מגבילה את האחרות, תוך שימוש בכוח ובסמכויות שלה:
הרשות השופטת יכולה לאסור על הרשות המבצעת לבצע פעולה, או לחייב אותה בכך. הרשות המחוקקת יכולה לסגור את ברז הכסף, לרשות המבצעת וגם לשנות את הכללים לפיהם פועלת הרשות השופטת.

וכעת תשאלו – ואיפה הרשות המבצעת? איפה החלק שבו היא מאזנת את הרשות המחוקקת ואת הרשות השופטת?
ובכן, יש סיבה מדוע האיזונים והבלמים הם בעצם אמצעים לאזן ולבלום את כוחה של הרשות המבצעת – והיא,  כמובן, משום שהיא זו שמרכזת (כמעט) את כל הכוחות האלימים – הצבא, המשטרה, גופי הביון וכו'.

כלומר, הרעיון הבסיסי שביסוד עיקרון הפרדת הרשויות הוא שלרשות המבצעת יש בפועל את הכוח *הפיזי*, זה שיכול לכפות דברים במציאות – ואילו לרשות המחוקקת ולרשות השופטת יש סמכויות שיכולות לאזן, לבלום ולהגביל את הכוח העצום הזה. ואחרי שהבנו את תמצית הרעיון הבסיסי, נמשיך לקומה הבאה.

בקומה הבאה, נמצאים החיים עצמם – המדינה שבה כולנו חיים, ושצריך לנהל אותה: שרים צריכים לקבוע מדיניות, פקידים צריכים לבצע, שופטים צריכים להכריע ומחוקקים לחוקק חוקים ולהעביר תקציבים.
מטבעם של החיים עצמם, שהם דינמיים ומלאים התרחשויות צפויות ובלתי צפויות, שיוצרות קונפליקטים.

במצב שבו המדינה מתפקדת באופן "נורמלי", שלוש הרשויות מתגוששות כל הזמן זו עם זו – אבל גם מכבדות את חוקי המשחק ולא "שוברות את הכלים". כל השחקנים בכל הרשויות שותפים למרבית חלקי האתוס שמרכיב את החברה בישראל, וכולם פועלים למען מטרה אחת גדולה ומשותפת – מיקסום טובת כלל אזרחי המדינה.

עד ההתרחשויות האחרונות, השחקנים כיבדו את חוקי המשחק. הם מתחו אותם למחוזות מאוד מרחיקי לכת, אבל לא קרעו אותם. שלוש הרשויות המשיכו לפעול כל אחת בגזרתה, ונזהרו שלא לפלוש לתחומה של הרשות האחרת. לדוגמה, לא היה עוררין על החשיבות של עצמאות בית המשפט ושל אי-תלותם של השופטים.

הכבוד ההדדי בא לידי ביטוי גם בהתערבות הקמוצה של כל רשות בהחלטותיה של רשות אחרת – התערבות של בג"ץ בהחלטות הממשלה, והתערבות הכנסת בהחלטות בג"ץ. בשני המקרים, לאחת הרשויות יש יכולת "לדרוס" את הרשות האחרת, אבל בג"ץ ביטל מעט מאוד החלטות ממשלה, והכנסת התערבה מעט מאוד בפסיקות בג"ץ.

וזו נקודה שחשוב להתעכב עליה, כי היא נוגעת בסוגיה שבלב השרשור – כן, לכנסת *יש* יכולת להצר את צעדיו של בית המשפט. היא יכולה "לתקן" בחקיקה פסק דין שלדעתה הוא שגוי. בעבר, כאשר היחסים בין הרשויות היו מתוחים פחות, זה היה כמעט דבר שבשגרה (מה שגם כונה לעיתים "חוק עוקף בג"ץ).

דוגמאות לכך יש למכביר, ואתן רק שתיים, שונות מאוד זו מזו:
בשנת 2009 ביהמ"ש העליון פסק את "הלכת ורד פרי", בה נקבע שתשלום עבור השגחה על ילדיו הקטנים של עובד – היא הוצאה בייצור הכנסה, ולכן ניתן לנכותה מההכנסה החייבת במס.

הכנסת לא התלהבה מפסק הדין הזה, וחוקקה מפורשות אחרת.