כאשר נושא משפטי כלשהו מגיע לדיון ציבורי, כמעט תמיד הוא עוסק במהות. למשל, כאשר מחוקק חוק חדש, אנו עוסקים בתוכנו ובמשמעותו על החברה. כאשר מפורסם פסק דין חשוב, המעניין הוא ההכרעה לפי הנסיבות והדין.
אבל זוכרים את הקריאה "את לוקחת אותי לפרוצדורה"?

"מתחת" לדין המהותי, נמצאת הפרוצדורה, או "סדרי הדין" בעברית. אלה הם הכללים, הפלטפורמה, שעליהם מתנהל הבירור העובדתי והמשפטי. למי שלא עוסק במשפטים, כמעט שאין עניין בסדרי הדין. אבל, פסק דין חשוב שפורסם השבוע עסק דווקא בפרוצדורה האזרחית – וננצל אותו כדי להאיר על התחום האפרפר הזה.

הפעם, נתחיל בחוק בתי המשפט.
כולכם יודעים, שמערכת המשפט "הרגילה" מורכבת מבתי משפט שלום, שמעליהם נמצאים בתי משפט מחוזיים – ובקצה הפירמידה ניצב בית המשפט העליון. ורובכם יודעים, שמרבית ההליכים מתחילים בבימ"ש שלום – אבל יש גם כאלה שמתבררים דווקא בביהמ"ש המחוזי כערכאה ראשונה.

אז איך יודעים האם ההליך יתחיל בשלום או במחוזי (בהקשר של הליכים אזרחיים)?
המחוקק שלנו החליט שהאבחנה תהיה לפי "מבחן הסעד", כלומר לפי מה שמתבקש בהליך המסוים:
אם התביעה היא על סכום של עד 2.5 מיליון ש"ח, או בתביעות בנוגע להחזקה או שימוש במקרקעין – הסמכות היא של בימ"ש השלום.