לאחרונה, התחדש השיח הציבורי סביב "עילת הסבירות", ושאלת ביטולה.
למרבה הצער, השיח בנושא סובל – שלא במפתיע – משטחיות, פופוליזם וגם הרבה מאוד ספינים. אז בואו נצא למסע היסטורי קצר, כדי להבין למה לעזאזל שופטים מתכוונים כשהם קובעים שמשהו הוא בלתי סביר.
קודם כל, כדאי לדעת שהמונח "סבירות" הוא בגדר המובן מאליו בהרבה מאוד תחומים משפטיים.
למשל, במשפט הפלילי מוכרים מונחים כמו "ספק סביר", "סיכוי סביר להרשעה" או "חריגה מן הסביר".
בדיני הנזיקין, עוולת הרשלנות, שהיא העוולה המרכזית, מבוססת כל כולה על מבחנים של התנהגות סבירה.
אבל, בשיח האקטואלי, כאשר אתם שומעים על "עילת הסבירות" – הכוונה היא לשימוש בעילה זו במשפט המינהלי, כלומר בסכסוך בין פרט לבין רשות מינהלית (בדרך כלל: הממשלה או אחד מגופיה או עובדיה).
בהקשר זה, מדובר בעצם על אחת העילות להתערבות שיפוטית בהחלטה מינהלית. ומה זה לכל הרוחות אומר?
באופן כללי, רשות מינהלית נהנית מ-"חזקת תקינות", כלומר מניחים לטובתה שהיא פעלה כדין. כדי להצדיק התערבות שיפוטית בהחלטה, העותר צריך לבסס עילה לכך.
במרוצת המשפט המקובל – המשפט שירשנו מאנגליה – התפתחו עילות התערבות שונות, ובהן: חוסר תום לב, שקילת שיקולים זרים, חריגה מסמכות וכו'.
על הצדקתן של העילות הללו אין למעשה שום מחלוקת.
המחלוקת, אם היא קיימת, מתרכזת סביב עילה נוספת שפותחה במשפט המקובל ואשר יכולה להצדיק ביקורת שיפוטית על החלטה מינהלית – והיא כמובן עילת הסבירות. עילה זו יכולה להתקיים גם אם כל שאר העילות לא התקיימו, וההחלטה התקבלה בסמכות ובתום לב.
בניגוד למה שאולי נדמה לכם, עילת הסבירות לא הומצאה ע"י אהרן ברק, ואפילו לא בישראל. כאמור, היא "נשאבה" למשפטנו מתוך המשפט המקובל האנגלי, שהיה הבסיס של הדין בעת הקמת המדינה.
ובכל זאת, אם נרצה לצטט הגדרה לעילת הסבירות מתוך פסיקת בג"ץ, נהוג להפנות לדברי שמגר במה שמכונה "פרשת דקה".