ב-7.10 פרצה המלחמה.
התחושה היתה שהשמיים נפלו. כאלף וחמש מאות בני אדם – גברים, נשים, קשישים וטף – נטבחו באכזריות בלתי נתפסת. כמאתיים וארבעים בני אדם, ביניהם פעוטות, נחטפו לרצועת עזה.
הלם. אבל אחרי ההלם, צריך להתעשת, להחליף דיסקט ולהתחיל לעבוד.

מאז השבת השחורה חלף כמעט חודש. אבל, נדמה שמרבית משרדי הממשלה ומוסדות המדינה עדיין נמצאים בשלב ההלם. חלקם עדיין עוסקים בפוליטיקה קטנה ובמינויים, חלקם האחר נמצא בשלב גיבוש התוכניות.
במקום להבין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה ושהעולם הישן חרב, הם בשלהם. ההתעשתות והאזרחים יחכו.

אבל מאז שפרצה המלחמה, יש גם מי שהבינו את גודל השעה. שלא במפתיע, בין אלה היו מערכות האכיפה ובתי המשפט, שעמדו בשנים האחרונות תחת מתקפת תעמולה מרושעת, וצוירו כמי שפועלים נגד המדינה.
מטבע הדברים, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט אינם נמצאים בחזית הלחימה. אבל הם נמצאים בחזית העורף.

אחד החששות הגדולים הוא שהטבח בעוטף ייתן "השראה" לשונאי ישראל, ויעודד אותם לצאת ולבצע פיגועים. ואחת הדרכים הבולטות לייצר אווירה שתעודד זאת היא באמצעות הסתה.
לכן, החוק בישראל קובע עבירות של הסתה לטרור והזדהות עם ארגון טרור, שהרציונל המרכזי מאחוריהן הוא מניעת אווירה תומכת שכזו.

לא נכנס הפעם למבחנים המשפטיים המורכבים של העבירות השונות. אבל, חשוב להבין שעבירות ההסתה למיניהן הן בעלות קושי אינהרנטי עצום, משום שהן משיקות להגבלה על חופש הביטוי – שהוא כמובן עיקרון יסוד בכל חברה דמוקרטית.
לפיכך, אכיפתן של "עבירות ביטוי" בכלל, ועבירות הסתה בפרט – היא מורכבת.

בשל החשש מפני אכיפת ייתר ופגיעה בחופש הביטוי – החוק קובע שכל כתב אישום בעבירת הסתה יאושר באופן אישי על ידי היועמ"ש.
גם אם מדובר בכתב אישום נגד משה מרחובות, שכתב פוסט מסית בפייסבוק – צריך לעבור שרשרת אישורים מתישה של כל הדרגים בפרקליטות, ובסופו של דבר גם של היועמ"ש עצמה.