ניתן לכתוב ללא סוף על המשפט הישראלי והשואה. רובכם בודאי מכיר את הפרשות האייקוניות של אייכמן ודמיאניוק – ולהבדיל אלף אלפי הבדלות את פרשת קסטנר.
אבל אני מניח שחלקכם לא שמע על הירש ברנבלט, יהודי שהועמד לדין בגין עבירות לפי חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם.

ברנבלט היה מפקד "המשטרה היהודית" בגטו בעיר בנדין שבפולין. הוא הואשם בגין מעשים שביצע בשנים 1942-1943.
ביהמ"ש המחוזי זיכה את ברנבלט משבעה אישומים, אך גם הרשיעו בחמישה אחרים – ובראשם אישומים מחרידים של מסירת יהודים לידי הנאצים. אותם יהודים סיימו את חייהם במחנות ההשמדה.

ברנבלט ערער על הרשעתו, ואת פסק הדין המוביל כתב השופט חיים כהן.
כהן זיכה את ברנבלט מכל הרשעותיו, בהנמקה משפטית "קלאסית" שעיקרה ניתוח של הראיות השונות, ועל חוות דעתו לא נתעכב.
הבא אחריו היה אולשן, שהסכים לזיכוי המלא – ולצד הניתוח המשפטי, הוסיף גם דברים ברוח אחרת, ובהם נתמקד.

עד פרשת ברנלבלט, שהסתיימה בשנת 1964, התקיימו בישראל עשרות הליכים נגד יהודים, שהואשמו בעבירות לפי חוק עשיית דין בנאצים ועוזריהם בגין מעשים שביצעו בשואה.
באותן שנים, התפיסה הרווחת היתה שאנשי היודנראט והמשטרה היהודית (שהיתה יחידה של היודנראט) שיתפו פעולה עם הנאצים, ויש להענישם.

אולשן ביקש לערער את התפיסה הזו.
לדבריו, אין ספק שעצם קיומם של היודנראט והמשטרה היהודית עזר לנאצים, שכן אחרת הם לא היו מוקמים. בדיעבד אף הסתבר שברוב המוחלט של המקרים פעולותיהם של אנשי היודנראט לא הביאו להצלחה ולהצלה, והנרטיב ההיסטורי העלה על נס את גבורתם של המורדים והמתקוממים.