ביהמ"ש העליון פירסם השבוע פסק דין מעניין, שעשוי להיות גם בעל חשיבות מעשית עבור חלקכם, בפרשה שכונתה "נישואי יוטה". בתמצית, מדובר בהכרעה בשאלה האם זוג ישראלי, שהתחתן לפי דיני מדינת יוטה שבארה"ב, באמצעות וידאו קונפרנס – רשאי להירשם כזוג נשוי במשרד הפנים.

כדי להבין מה נפסק בפסק הדין (פוגלמן, בהסכמת כנפי-שטייניץ וכשר), אין מנוס מלחזור אחורה 60 שנים ועוד חודש אחד, אל פסק הדין האייקוני הידוע כ-"הלכת פונק שלזינגר", שפורסם בפברואר 1963.
באותה פרשה, ביקשו גבר יהודי ואישה שאינה יהודיה להירשם בישראל כנשואים, לאחר שנישאו בקפריסין.

הם פנו למשרד הפנים – אך סורבו, ועתרו לבג"ץ.
בג"ץ, בדעת רוב, קבע שבכל הנוגע ברישום במרשם האוכלוסין – אין למשרד הפנים סמכות לדון בשאלה האם הנישואין תקפים או לא מבחינת הדין המהותי בישראל. אם בני הזוג מגישים למשרד הפנים ראיות שמוכיחות לכאורה שהם נשואים – יש חובה לרשום אותם כך.

כלומר, ברגע שבני זוג מציגים תעודת נישואין תקינה – משרד הפנים חייב לרשום אותם כנשואים, ולא יכול לסרב לעשות כן משום שלדעתו אין לנישואין הללו תוקף במדינת ישראל (שלגבי יהודים מכירה, כידוע, רק בנישואין שנערכו לפי כללי הרבנות).

וכל כך למה? כי הרישום המינהלי לחוד, והדין המהותי לחוד.