בימים האחרונים, הארץ גועשת סביב תאונת הדרכים שבה נהרג רפאל אדנה ז"ל.
הפרשה הזו, שהיא כמובן קודם כל טרגדיה נוראה שבה ילד מצא את מותו – מלווה בנחשול אדיר של פייק ושקרים, ולצערנו יש מי שמיהרו לתפוס עליה טרמפ נוח.

קודם כל, נחזור ונדגיש שרוב הטענות הקשות שאולי שמעתם סביב פרשת מותו של אדנה ז"ל הן *שקר מוחלט*:
מי שנהגה לכאורה ברכב היא האם המבוגרת (ולא הבת הרופאה); הרכב *לא* נלקח למוסך; התיק *לא* נסגר; כל המצלמות נאספו; לא היה צו איסור פירסום וכו'.  כל הדברים הללו, פשוט לא היו ולא נבראו.

אבל, מסיבות שלא נכנס אליהן הפעם, הקמפיין אודות "צדק לרפאל" תפס תאוצה. אדגיש, שאין לי טענות ליוצאי אתיופיה, או למי שבאמת ובתמים האמין בשקרים שפורסמו. לעומת זאת, יש לי הרבה מאוד טענות לדמויות כמו אילה חסון או כנרת בראשי, שמיהרו לרכוב על הגל, וניצלו את כוחן כדי להדהד פייק מוחלט.

היו סמוכים ובטוחים, שרפאל אדנה ז"ל מעניין את כנרת בראשי כשלג דאשתקד. הדבר היחיד שמעניין אותה זה הפירסום העצמי שלה, וכמובן בנימין נתניהו. באופן דומה, כאב האדיר של משפחת אדנה הוא בסך הכל קרדום נוח עבור אילה חסון – שמנצלת אותו באופן ציני כדי להמשיך בונדטה הבלתי נגמרת שלה.

ואיך אני יודע שטענות הקיפוח והגזענות של יוצאי אתיופיה – שחלקן בהחלט צודקות בלי קשר לפרשה – הן הדבר האחרון שמעניין את חסון & בראשי? ובכן, בואו נעשה היכרות עם פסק דין, שאולי שמעתם עליו, בעניינו של אברך צעיר בשם איתמר ביטון – ואירוע עגום שהתרחש אי שם בתאריך 1.1.2006

באותו יום, ביטון רצה לצאת, עם רכבו, מחניון תת-קרקעי בירושלים. מולו ניצבה קופאית בשם נגה זוראיש, יוצאת אתיופיה, שדרשה ממנו לשלם דמי חניה. ביטון פחות התלהב מהדרישה הזו, ועשה ניסיונות שונים ומשונים להתחמק מהתשלום ולצאת מהחניון – אך זוראיש מנעה זאת ממנו. עד שלביטון נמאס.

הוא עשה כמעשה אפי נוה, ויצא מן המחסום כשהוא נצמד לרכב לפניו. אבל, זוראיש לא ויתרה – נעמדה מול הרכב, וחסמה אותו בגופה. ביטון בתגובה לחץ על דוושת הגז והחל בנסיעה. הוא לא עצר גם כאשר זוראיש, בניסיון להימנע מדריסה, נשכבה על מכסה המנוע. לאחר כעשרים מטר, זוראיש נפלה ונחבטה בראשה.

ביטון הסתלק מהמקום, והותיר את זוראיש חבולה על הכביש.
נוכח מעשיו אלה, ביטון הואשם בתקיפה ובהפקרה. כן, הפקרה – ממש כמו בפרשת אדנה ז"ל.
התיק התנהל בביהמ"ש המחוזי בירושלים, ומאחר שהראיות היו מוצקות – ביטון בחר להודות בעובדות כתב האישום, ולהתמקד בניסיון להקל כמה שניתן בעונשו.

בגזר דין שאורכו לא פחות מ-321 עמודים (!!), שחלקים נרחבים ממנו הוקדשו למובאות מן המשפט העברי, נקבעו הקביעות המדהימות הבאות:
הרשעתו של ביטון בוטלה, והעונש הממשי היחיד שהושת עליו הוא ביצוע 180 שעות של"צ בלבד (כלומר אפילו לא מדובר בעבודות שירות, והיקף השעות הוא נמוך מאוד).

בנוסף, הושת על ביטון עונש של פסילת רישיון נהיגה למשך ארבע שנים.
אבל, ביהמ"ש המחוזי קבע שהפסילה תחול רטרואקטיבית (ממש כך) החל מיום 1.1.2006. כלומר, במועד גזר הדין – ספטמבר 2008 – ביטון כבר ריצה את מרבית תקופת הפסילה.
ואם לא די בכל אלה, הוצא צו איסור פירסום על שמו של ביטון.