בנימין נתניהו מסתובב בפוליטיקה במשך 36 שנים.
במחצית הראשונה, 1988-2006, הוא היה פוליטיקאי מצליח למדיי, שכיהן כראש הממשלה, שר האוצר ויו"ר האופוזיציה – אבל היה, כאמור, בסך הכל פוליטיקאי.
במחצית השנייה, 2007-2024, נתניהו הפך למשהו אחר לגמרי
בשנים שחלפו מאז 2007, ובעיקר משנת 2009 אז החלה כהונתו הנצחית כראש הממשלה, נתניהו הפך למיתוס, גם חיובי וגם שלילי.
בעיניי תומכיו, הוא הפך ל-"קוסם", "אבי האומה", "מר ביטחון" ויורשו המודרני של משה רבנו. בעיניי שונאיו, הוא הפך לשטן הגדול, "מחריב ישראל", "המושחת / הנאשם" וכו'.
מה קרה בין שתי המחציות? הרי נתניהו עצמו נותר אותו אדם בשר ודם, החברה בישראל לא עברה טראומה יוצאת דופן – וגם נתניהו עצמו לא באמת חולל פה דרמות.
אם תנקו את הדעה הקדומה האוטומטית, תגלו שאף על פי שכהונת נתניהו כראש הממשלה היתה הארוכה ביותר בתולדתנו – היא גם היתה האפורה ביותר.
עובדתית, נתניהו לא הוביל שום מהלך ששינה את פניה את ישראל, לטוב ולרע. הוא לא יצא למלחמה, גם כאשר נגררנו למבצעים כמו "צוק איתן" או "שומור חומות" הוא הקפיד לשמור אותם מוגבלים, הוא לא הנהיג שום רפורמה משמעותית, לא הוביל מהלך מדיני, וגם לא סיפח אפילו סנטימטר באיו"ש.
סטטוס קוו.
זה כמובן לא אומר שב-13 שנים וחצי של כהונה בלתי נגמרת לא קרו פה דברים. היה משבר הקורונה, היו הסכמי אברהם, נבנה "הקו האדום" וכו'.
אבל – ושוב, צריך לנקות את הפוזיציה הפוליטית – לא מדובר, בשום אופן, במהלכים יזומים שמוביל ראש הממשלה אשר שינו באופן משמעותי את חיי האזרחים בישראל.
נתניהו, לכל אורך המחצית השנייה, עשה פחות או יותר כל מה שהוא יכול כדי לא לעשות.
זאת, בניגוד לפעולותיו במחצית הראשונה, אז חתם עם ערפאת על "הסכם וואי", התעקש על פתיחת מנהרות הכותל, וכשר אוצר הנהיג רפורמות כלכליות מרחיקות לכת (וחשובות מאוד למשק) – וגם היה שותף בכיר להתנתקות.
אלא שנתניהו של המחצית הראשונה היה פוליטיקאי. וכמו כל פוליטיקאי, הוא ניסה לעשות את הטוב ביותר למדינת ישראל ולעצמו, בתקווה לשוב ולזכות באמון הבוחר.
נתניהו של המחצית השנייה כבר הבין שתי תובנות חשובות, שעליהן שרשרתי בעבר: האחת, שהדמוגרפיה לצידו; והשנייה, שהשיווק חשוב מהמוצר.
התובנה הראשונה הביאה את נתניהו למסקנה שכדי להיבחר פעם אחר פעם לראשות הממשלה – הוא רק צריך לא לעשות טעויות גדולות מידי.
הוא לא צריך לגייס אפילו מצביע אחד מה-"קולות הצפים" שבמרכז המפה הפוליטית, ודי לו להימנע מעשיית מעשה שעלול להביא לנטישה מסיבית של מצביעי הגוש הפוליטי שלו.
בדיוק מסיבה זו, נתניהו עשה הכל כדי לא לעשות, כי מי שלא עושה – לא טועה. אם כל מה שצריך לעשות כדי להיבחר לראשות הממשלה זה לא לעשות, אז הסטטוס קוו הוא המלך.
לגישה כזו יש כאמור תועלת, והיא הימנעות מטעויות או קטסטרופות. אבל יש לה גם מחיר – ממשלה ומדינה שפחות או יותר דורכות במקום.
כל ממשלות נתניהו החל משנת 2009 עסקו בתיחזוק קואליציוני בלתי פוסק, ובניטרול יוזמות משמעותיות:
לא היתה תקיפה באיראן, לא היה פירוק של מונופולים ממשלתיים או התמודדות עם "בור" הפנסיות התקציביות, לא שילוב מסיבי של המגזר החרדי וגם לא שינוי כלשהו, לכאן או לכאן, של הזירה הפלסטינית.
כאן צריך לעצור ולומר שלסטגנציה בזירה זו, אם אתם מתנגדים לפיתרון שתי המדינות – היתה תועלת, משום שהנצחת הסטטוס קוו, בשילוב עם אופי הנהגתו של אבו מאזן, עצרה את הדיאלוג הישראלי-פלסטיני.
אבל היה לה גם מחיר כבד, משום שהצד השני שלה היה התמכרות לקיפאון, שאיפשרה את מפלצת הטרור העזתית.
ומבחינה ביטחונית, לאותו שקט מדומה היה גם תג מחיר כבד מאוד, שנתניהו העדיף לא לשלם במזומן (ולהסתכן בעשיית טעות גדולה) – אלא לקנות באשראי, על חשבון מדינת ישראל העתידית.
הגרעין האיראני הוא בעצם עובדה מוגמרת; ההתרעה מול חיזבאללה נשחקה לחלוטין; וחמאס התכונן ובנה את מתקפת ה-7.10.
למצב הזה היה גם מחיר אלקטורלי. בניגוד לתדמית שניסו למכור לכם, ושתיכף נגיע אליה, ההישגים של נתניהו בקלפי היו די בינוניים, בטח אם מביאים בחשבון את הדמוגרפיה.
אם נתעלם מהתקופה שלפני 2003, אז הצבענו בשני פתקים, הרי שבשנה זו שרון – שהפך לרה"מ בשנת 2001 – זכה בלא פחות מ-38 מנדטים.
את הנתון הזה, ששרון הצליח לגרוף לאחר שירש מברק אינתיפאדה ואוטובוסים מתפוצצים – נתניהו *מעולם* לא הצליח לשחזר.
"גוש הימין" זכה באותן בחירות ב-69 מנדטים (הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, המפד"ל, האיחוד הלאומי, ישראל בעליה) – וגם זה הישג פוליטי שנתניהו, בכל שנותיו, מעולם לא השיג.
כלומר, אם מביאים בחשבון את הדמוגרפיה – נתניהו, כביכול פוליטיקאי-על, דימם מצביעים לאורך השנים, גם מבחינת מספר המנדטים של הליכוד, וגם מבחינת מספר המנדטים של הגוש הפוליטי שבראשו עמד.
וכזכור, בשנים 2019-2021 הוא אפילו לא הצליח להשיג רוב קואליציוני. לא "קוסם פוליטי" ולא בטיח.