אירועי יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף – עדיין במרכז השיח הציבורי, ומושמעות לגביהם דעות לכאן ולכאן.
במחלוקת המהותית לגבי האירועים, יש לי מעט מאוד מה לתרום. יחד עם זאת, מעניין לראות כיצד הפן המשפטי (והאיזוטרי יחסית) של האירועים – הפך לקרדום פוליטי.

למה הכוונה?
כמו שכולכם יודעים, ביום כיפור האחרון התפתחה מהומה סביב רצון לקיים תפילה בכיכר דיזנגוף, כלומר במקום שהוא בגדר שטח ציבורי (להבדיל מבית כנסת).
החשוב לענייננו הוא שעיריית תל אביב, אשר *התירה* את התפילה – התנתה זאת, בין השאר, בכך שלא תהיה הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים.

נגד התנאי הזה הוגשה עתירה לביהמ״ש המחוזי, על ידי עמותה מסוימת (לא ״ראש יהודי״) ועל ידי שלושה אזרחים שהתכוונו להשתתף בתפילה. ביהמ"ש המחוזי (השופטת עובדיה) דחה את העתירה, והותיר את התנאי שבמחלוקת על כנו. על פסק הדין הוגש ערעור – שנדחה בביהמ"ש העליון (עמית בהסכמת אלרון וכבוב).

כבר בנקודה זו, די ברור שמי שקבעה את התנאי אשר אוסר על הפרדה מגדרית באמצעים פיזיים – היא עיריית תל אביב. בתי המשפט פשוט לא התערבו בהחלטה הזו. יחד עם זאת, ומאחר שאנו חיים בתקופה מופלאה שבה ה-"רפורמה" מרחפת בחלל האוויר – יש מי שלא נתנו לעובדות לבלבל אותם, ומיהרו לקפוץ על המציאה.

נתחיל ב-"סתם" שקרים.
קחו למשל טור שפירסם יהודה יפרח ב-"מקור ראשון", הנושא את הכותרת המפוצצת "השופטים פסקו: היהדות לא לגיטימית". אין טעם להרחיב את הדיבור על כך שזו כותרת מופרכת לחלוטין, ושאף אחד מהשופטים לא פסק שום דבר כזה. אבל מן הסתם יפרח לא בחר את הכותרת המטופשת הזו.
הטור של יהודה יפרח – https://www.makorrishon.co.il/opinion/673813