קר פה. קר לי. זה אומנם לא הקור ההוא, שחודר את העצמות ומקפיא את התודעה – אבל זה מספיק כדי להתגעגע.
היית מאמינה, מולדת? שאחרי הכל, אמצא את עצמי, בשנתי השמונים והשמונה ובחלוף יממה בלבד, מתגעגע לארץ שסועה ומדממת? לא טוב לנדוד, ובכל מקרה טוב יותר לחזור.

לא קלה היתה דרכנו. אומנם הדלתות עודן מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, אבל הגיל עושה את שלו, והמושב שפעם נראה מרווח ומפנק, נדמה ברבות הימים לדרגש עץ נוקשה. ומאחר שהמגיפה עדיין כאן, הקפדתי לעטות מסיכה להגנה עצמית.
אך האמיני לי, מכורתי, שמכאובי העצמות והשרירים חולפים ליד האח.

אלא שגם לאחר שאלה מתרככים וחוזרים לאיתנם – עד כמה שהדבר ניתן בגיל שבו סופרים נינים – עדיין אין שלווה שבה לא עושים שום דבר. זו הנפש, ארץ אהובה. התודעה, המחשבה, הנשמה, הדעת. הלב הזה שלא ידע מנוח.
איני מתכוון לחיבוטים טרם ההחלטה להשיב בחיוב לבקשה שהפנה אליי, כי לא היו כאלה.