שלשום נפל דבר: מונו ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון, שיכנסו בהדרגה לתפקידם. את חלק השופטים אני מכיר, חלק אחר לא, אבל אין לי ספק שגם הם, כמו קודמיהם, יבצעו מלאכתם נאמנה, וישפטו משפט צדק. לפחות אותי, זהותם פחות מעניינת.
מה שיותר מעניין הוא השקט היחסי שבו עבר תהליך בחירת השופטים, ומוקד הדיון שבכל זאת התקיים. נתחיל בנושא השני, כלומר בדיון שכן התקיים. שלא במפתיע, הוא התמקד בתיוג השופטים – כביכול דיון בשאלה האם הם שמרנים או אקטיביסטיים. ולדעתי, הדיון הזה הוא – תראו מופתעים – בסך הכל מסך עשן.
מסך העשן הזה, של עיסוק בהשקפה השיפוטית של שופט, שמרן או ליברל, נועד להסתיר את העניין האמיתי – האם מדובר בשופט שעמדותיו הן עמדות שמאל או ימין *פוליטי*. בכל שיטוטיי הרבים, רבים מידי, בערבות הטוויטר – לא מצאתי ולו אדם אחד שהצליח לשמור בעקביות על גישה *משפטית* שמרנית או ליברלית.
כל המקרים, השקפתו של הצייצן נגזרה מהתוצאה הסופית: האם היא תומכת בימין או בשמאל הפוליטי. כך, כאשר שופט כמו שטיין, המזוהה כשמרן שנבחר בקפידה בזמן כהונת שקד כשרת משפטים, הפגין קו אקטיביסטי מובהק (סבסוד המעונות, פטור ממס לעמותה פלסטינית, ועוד) – לא היתה למצדדי השמרנות שום בעיה.
לעומת זאת, ודוגמה אקטואלית תוכיח זאת, כאשר בג"ץ עמד על הכלל לפיו עותר אינו בעל זכות עמידה כאשר קיים נפגע ישיר שבוחר שלא לעתור – קם קול צעקה. בצירוף מקרים מופלא, היה מדובר בעתירה של ח"כ אמסלם, כלומר איש ימין פוליטי, ולא הועילה העובדה שבג"ץ נהג בו כפי שנהג בעתירות רבות "משמאל".
ולכן, אף לא אחד ממתייגי השופטים שנבחרו כ-"שמרנים" או "אקטיביסטיים" – לא טרח לנתח ולו פסק דין אחד או מאמר שכתבו. במקום זאת, זכינו בפשפוש בקורות חייהם, בזהות בני או בנות הזוג, או בכותרות כאלה ואחרות. דיון משפטי-מקצועי של ממש, כדי לנסות לתהות ברצינות על קנקנם של השופטים – לא היה.
ועד כאן לגבי הדיון המועט שהתקיים. יותר מעניין ממנו, היא העובדה שהיקפו של דיון זה היה מועט למדיי. בציוץ של עו"ד דוד פטר, אחד מסוכני "המשילות" המובילים בפיד שלכם, הוא טען – ובצדק – שיותר אנשים הפגינו לגבי זהותו של דובר הנשיא הרצוג, מאשר על מינוי ארבעה שופטים לבית המשפט העליון 👇 .
הדיון הציבורי נגד מוסד הסדרי הטיעון נוטה להתלהט בכל פעם שתיק מתוקשר מגיע אל צומת שכזו. אחת הפרשות הכאובות והזכורות בשנים האחרונות היא רצח תהילה נגר על ידי ריאד רושרוש – רצח שהפך להריגה ״בלבד״ במסגרת הסדר טיעון, וטרם שעבירה זו עברה מן העולם. משפחתה של נגר ז״ל עתרה לבג״ץ.
בשקט בשקט, פירסם שלשום ביהמ"ש העליון פסק דין שעוסק אומנם בנושא "קטן" מתחום דיני המיסים, אבל מחביא בתוכו סיפור מעניין על פרשנות אקטיביסטית ועל המעמד של אזור יהודה ושומרון. ועוד נדבך בסיפור הוא, כמובן, השקט שבו התקבל פסק הדין.
אז מה הסיפור? ענייננו בעמותה, שנרשמה בישראל, בשם "ועידת המדעים וההשכלה האסלמית". עד 2004, העמותה ניהלה מוסדות חינוך בירושלים, וכן בכפר ביר נבאללה, המצוי ב-"שטח C" באזור יהודה ושומרון. מאז, העמותה פעלה רק בביר נבאללה, והשכירה את המבנים בירושלים לחברה אחרת, שהפעילה בהם בתי ספר.
החברה ששכרה את המבנים מהעמותה, שילמה לעמותה דמי שכירות. המחלוקת המשפטית היתה לגבי פטור ממס ביחס לאותם דמי שכירות. וכל כך למה? כי סעיף 9(ב)(א) לפקודת מס הכנסה, שהיא החיקוק שמסדיר את אופן חישוב המס הזה בישראל, קובע ש-"מוסד ציבורי", אשר פועל "למטרה ציבורית" – פטור ממס.
ושוב, בפעם המי יודע כמה, מגיע עניינו של יישוב קטנטן בשם חאן אל אחמר לפיתחו של ביהמ״ש העליון. לרגל המאורע, מוזמנים לשרשור מייגע ובו כל מה שרציתם לדעת, וכנראה גם כמה דברים שלא, על הפן *המשפטי* של סאגת חאן אל אחמר. על הפן הפוליטי, תדונו בבקשה במקום אחר.
פסק הדין הראשון של בג״ץ ניתן, תאמינו או לא, אי שם במרץ 2010. והנה העובדות 👇: ״חאן אל אחמר״ הוא מתחם הנמצא סמוך לכפר אדומים, בצד כביש מס׳ 1, בקטע שבין מעלה אדומים לבין צומת אלמוג. במתחם מתגוררים בדואים משבט ״ג׳האלין״. מבחינת דיני התכנון והבנייה, המבנים במקום *אינם חוקיים*.
מזה כשבוע סוערת אומת הטוויטר בעקבות פירסום של Maor Tzur, אודות "הסתרה" כביכול של שלושים פדופילים, שאותם "צד" אדם בשם אלעד בן נון. בינתיים, התרוצצו שמועות שונות באשר לנכללים ברשימת השלושים, וכמובן ספינים כיד הדימיון הטובה. ומה לגבי העובדות?
קודם כל, שתי הערות מקדימות: א. אני ער לכך שמוקדם יותר הערב הפרקליטות פירסמה שרשור בנושא 👇. בשרשור הזה אנסה להרחיב מעט את התמונה. ב. למיטב הבנתי, ההליך נגד בן נון הוא *פומבי*, ורק שמות המתלוננים אסורים בפירסום. עם זאת, נוכח ערפל מסוים בנושא, אני נמנע מלצרף קטעים מתוכו.
אחד המונחים השגורים בדיונים סביב סוגיות כמו שייח ג'ראח (או שמעון הצדיק), סילוואן והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו – הוא חוק נכסי נפקדים. אז בואו ננסה להאיר זרקור – בסיסי ומתיש כאחד – על החוק הזה. ומי שיאיר את דרכנו הוא פסק דין סבוך וייחודי משנת 2015.
נתחיל את המסע בשנת 1948. מדינת ישראל קמה, מלחמת העצמאות עדיין בעיצומה, והמוני ערבים שהתגוררו בישראל נמלטו / עזבו / גורשו (כל אחד והנרטיב שלו) אל מחוץ לגבולות המדינה, כפי שאלה נקבעו בתום הקרבות. רבים מאותם ערבים הותירו מאחוריהם רכוש, מכל מיני סוגים – לאו דווקא מקרקעין.
כידוע, בתום המלחמה אותם ערבים שיצאו ממה שהפך להיות שטח מדינת ישראל (עד 1967) – לא הורשו לחזור לבתיהם. והתעוררה השאלה, מה לעשות ברכוש הרב שנותר מאחור. בתחילה, העניין הוסדר בתקנות שער חירום, ובשנת 1950 חוקק חוק נכסי נפקדים – חוק ארוך וסבוך, אבל כזה שמושתת על "כלל בסיס" פשוט.
"כלל הבסיס" של חוק נכסי נפקדים מגדיר, לצורך החוק, מהו "נכס" ומהו "נפקד" 👇. "נכס", לפי החוק, הוא כמעט הכל – מקרקעין, מיטלטלין, וגם זכויות. למשל, אפילו זכות לקבל חזרה סכום כסף שניתן כהלוואה. ההגדרה של "נפקד" היא ההגדרה החשובה יותר, והיא שהפכה את חוק נכסי נפקדים למה שהוא.
אתמול פירסם טאוב טור ב-"הארץ", המתאר – בפעם המי יודע כמה – כיצד "תיק 4000" קורס, את הבעיות הרבות שבו, את כשלי הפרקליטות וכו'👇. הטור גרר ציוצי תגובה מצד עו"ד שחר בן מאיר ומצידי. בעקבות זאת, הטיחו בי טאוב ואחרים טענות שונות. וזה הזמן להשיב להן.
קודם כל, התייחסות – קצרה – לטור עצמו. למרבית הטענות בטור יש מענה בשרשור שכתבתי לא מזמן 👇. כמובן, יש בטור גם טענות שאין להן מענה בשרשור (כמו "לחצים פסולים על עדי מדינה", "היעדר אישור יועמ"ש" וכו'). אלא שכדי לפרק כל סיסמה כזו שטאוב מפריח כלאחר יד לאוויר, צריך (עוד) שרשור ארוך.
אז אם לטאוב באמת יש עניין בעובדות, הוא מוזמן לעיין בשרשור (ובשרשורונים נוספים), ובעיקר להבין שאין אף משפטן רציני שהיה מגיע למסקנות פסקניות על סמך חלק מעדותו של עד אחד מתוך עשרות שעוד יעידו במשפט. ומכאן, ברשותכם, נניח לטור, ונעבור לטענות אחרות, ולעמדות שהשמיע טאוב לאורך השנים.
נתחיל בטענה לפיה ניסיתי "לסתום פיות". ריקלין קרא לי "בולשביק" ו-"שפן לוזר", פלקסין "לוזר פרוגרסיבי", וטאוב התלונן כי מדובר ב-"קריאה להשתקה". אז בואו נקרא, שוב, והפעם לאט, את 280 התווים בציוץ. מה שכתוב בהם, וזה די ברור, הוא שלדעתי אין ערך עיתונאי בניתוח משפטי של אדם כמו טאוב.
עם כל ההסתייגות מביטויי ה-״הזברה מהספארי״ וכו׳, אשמח לקרוא את התייחסותו של מר @AmosSchocken1 לשאלה מה הטעם לאפשר לד״ר טאוב, הדיוט משפטי, לפרוס ב-@Haaretz את כל תיאוריות הקונספירציה השונות על ״תיק 4000״, משל היה מדובר בערוץ 20.
הדבר דומה לטור של פרופ׳ קרמניצר על הפוליטיקה בארה״ב.
למה? כי טאוב איננו משפטן. הוא לא ראה מימיו חקירה נגדית, הוא לא מכיר את הדין הפלילי, לא את דיני הראיות וגם לא את הראיות עצמן. באותה מידה, התרשמותו זהה ליכולתו לבחון באופן מקצועי ניתוח לב פתוח שמבצע רופא בבית החולים. ולכן גם ציינתי את שמו של פרופ' קרמניצר, כביכול נציג "החונטה".
כתבתי מפורשות, שבאותה מידה לדעתי גם אין טעם בטור פרשנות של קרמניצר על הפוליטיקה בארה"ב (שהיא, לפחות לכאורה, תחום מומחיותו של טאוב). די ברור, שלא היתה לי כוונה להשתיק או לקרוא "לסתום לקרמניצר את הפה", נכון? אז אותו הדבר לגבי טאוב: אדרבה, אשמח לקרוא את ניתוחיו *בתחום מומחיותו*.
יתרה מזאת: יש חשיבות רבה בהבאת מגוון דעות לתוך השיח, ובהחלט ניתן להתבונן על "תיקי נתניהו" באופן ביקורתי. יש די והותר משפטנים רציניים שמחזיקים בעמדה כזו, וגם אין שום ספק שהתיקים, במיוחד "תיק 4000", אינם נקיים מקשיים משפטיים. אבל, לדעתי, טאוב פשוט לא מתאים להצגת עמדה שכזו.
טאוב לא מתאים, כאמור, כי הוא *לא משפטן*. הוא אולי כותב (ודובר) רהוט; הוא אולי שכנע את עצמו שיש לו הבנה בתחום (כמו דמויות רבות נוספות שלרגל תיקי נתניהו הפכו למשפטנים בעיני עצמם); הוא אולי נישא על גלי התפיסה הציבורית שאין צורך במומחיות בנושא – אבל בתכל'ס, פשוט אין לו מושג ירוק.
טענה נוספת, שחזרה ועלתה, היא בעניין היותי אנונימי. בעניין זה, אין לי אלא להפנות להערצתו הגלויה של טאוב את "אדם גולד" – צייצן אנונימי שעיקר מומחיותו בניבולי פה והפרחת תעמולה פוליטית מימין – כדוגמה מובהקת לכך שמדובר בטענה לא עניינית. טאוב הדהד את גולד אינספור פעמים (למשל 👇 ).
הנה אפילו ציוץ של טאוב שבו הוא מעלה על נס הקדמה (!) שכתב גולד ל-"ספר" מאת ח"כ רוטמן. לאחרונה גם שמעתי ספייס שאירח את טאוב וד"ר רן ברץ, שבו פתח טאוב את דבריו בציטוטים מאת "אדם גולד החכם", כבסיס לפריסת משנתו שלו. כלומר, לטאוב אין בעיה עם אנונימיות. יש לו בעיה עם האנונימיות שלי.
וכעת, נרחיב את המבט, אל משנתו הכוללת של טאוב. טאוב הוא קונספירטור אדוק, שיורה חץ ומסמן סביבו מטרה. יש לו תפיסה מוצהרת על משחקי כוח וקשרים בתקשורת בישראל ובארה"ב, על פרשות מסעירות, אמיתיות או דימיוניות, בישראל ובארה"ב, ועוד. אני אברח כרגיל ל-"אזור הנוחות" שלי – למשפט בישראל.
בכל הנוגע במשפט בישראל, לטאוב יש אמונה יוקדת בכך שהפרקליטות "תופרת תיקים" ו-"רודפת" את המתנגדים לה. ככזה, הוא יאמץ מיד כל מתנגד קולני למערכת המשפט, ולא יטריח את עצמו לברר תחילה את העובדות. מבחינתו, יש "אוליגרכיה משפטית", ו-"דיקטטורה משפטית", שכל מי שמאמין במערכת הוא "שמאל".
בוא נסקור כמה דוגמאות, מתוך אינספור. הדוגמה הבולטת ביותר היא חיבתו הגלויה של טאוב לחיים רמון, שכידוע הורשע בעבירת מין. אף שרמון הורשע בהכרעת דין חד-משמעית, על ידי שלושה שופטים, ואפילו לא ערער עליה – מבחינת טאוב, הכל עלילה ורדיפה. הרי רמון מתנגד למערכת המשפט, ולכן הוא צודק
על פרשת רמון כתבתי בלי סוף (הנה השרשור העיקרי 👇). לרמון לא נתפר תיק, הוא לא תכנן שום רפורמה ממשית, ולאחר שלא הושת עליו קלון – בג"ץ הכשיר את חזרתו לפוליטיקה, והוא שב ומונה לשר. אבל את טאוב כל זה לא מעניין. מה שמעניין הוא רק טענותיו השחוקות של רמון, שאותן הוא מהדהד ללא סוף.
סוגיה נוספת הכרוכה ברמון היא העובדה שהוא כיהן כשר משפטים תחת אולמרט, שכידוע נפתחו נגדו חקירות פליליות, שהביאו להתפטרותו, לעריכת בחירות – ולתחילת כהונתו של אחד בשם בנימין נתניהו. מטבע הדברים, פעולות אלה מצד מערכת המשפט סותרות את הקונספירציה הבסיסית של טאוב אודות "רדיפת הימין".
אז מה הפיתרון? במקום להכיר בכך שהפרקליטות פעלה נגד שחיתות משמאל ומימין, ולזנוח את הקונספירציה – טאוב בחר להעמיק אותה: לאחר שרמון הועמד לדין, החליף אותו פרופ' פרידמן במשרד המשפטים. לפי טאוב, הפרקליטות לא רצתה "להיפטר" מאולמרט, אלא מפרידמן, אבל חרף כוחה האינסופי לא הצליחה בכך.
לכן, הפרקליטות יצאה ללא פחות מאשר "מסע דיג" נגד אולמרט, והכל במטרה להפיל את פרידמן, ולא מכל טעם אחר. העובדה שהחקירות נגד אולמרט הבשילו בחלקן לכתבי אישום, להרשעה, לישיבה בכלא, והעובדה שנגד אולמרט אף הוגש לימים כתב אישום חמור נוסף ב-"פרשות הולילנד" – לא כל כך מעניינות את טאוב.
אתם הבנתם את זה? הפרקליטות, שמבחינת טאוב היא תמנון כל יכול, נכשלה דווקא בניסיונה "לתפור תיק" לפרידמן. לכן, בצר לה, הפרקליטות יצאה למסע דיג כדי לנסות ולהעלות בחכתה חשדות פליליים כלשהם שיביאו למפלתו של רה"מ דאז אולמרט. הכל, רק כדי להזיז את פרידמן ממשרד המשפטים. בסך הכל, הגיוני.
דוגמה הדומה לפרשת רמון, היא עניינו של שוקי משעול. משעול, שלשיטתו "נתפר" ע"י הפרקליטות, מרבה להתבטא נגדה. לטאוב זה הספיק כדי לאמץ את גרסתו של משעול ולהפוך אותו לצדיק שנרדף בגלל "חוב של פחות מאלף שקל". גם על פרשת משעול כתבתי שרשור, שמפרט משהו שטאוב פחות מתעניין בו: *העובדות*.
ובכן, משעול לא הועמד לדין בגלל "חוב של פחות מאלף שקל", אלא בשל שורה ארוכה של עבירות שחיתות חמורות, פגיעה בפרטיות, הפרת סודיות, קבלת דבר במרמה ועוד. שלוש ערכאות דחו את טענותיו, תביעת דיבה שהגיש נדחתה, ולאחרונה גם הליך שהגיש בשל פגיעה כביכול בזכויות הפנסיוניות – נדחה. *עובדות*
הלאה. ביוני 2019 ריטווט טאוב את הצייצנית רותי קרייתי – ללא ספק מקור מידע מהימן, שטענה ל-"ביטול אישום נגד רונאל פישר". כמובן, שמבחינת טאוב זו הוכחה נוספת ל-"טיוח" פרשת רות דוד. השבתי לטאוב, הפצרתי בו (שוב) לפרט את *העובדות* בפרשה, שמן הסתם אינן ידועות לו. פירוט כזה טרם הובא.
בנוסף, הוכחתי לטאוב שהידיעה אינה רלבנטית למועד פירסומה, שכן מדובר באירוע מלפני שנה וחצי, ואף צירפתי ידיעה טרייה על *הוספת* אישום נגד רות דוד 👇. אלה *עובדות*, שאינן עולות בקנה אחד עם הקונספירציה, ולכן לטאוב אין עניין בהן. הוא ריטווט ציוץ חצי-שקרי, הדהד את המסר, והשיג את מטרתו.
ד״ר טאוב, אני שב ומפציר בך לפרוס בפנינו את *העובדות* בפרשה. עד אז, מה דעתך לצרוך את המידע העובדתי אודות מערכת המשפט ממקורות קצת פחות מפוקפקים?
אגב, הידיעה נכונה בכללותה, אך מתייחסת לאירוע מלפני כשנה וחצי. הנה ידיעה קצת יותר טרייה, שאני משוכנע שלא תפגום בתיאוריית הקונספירציה: pic.twitter.com/4sS6Ir9QXL
דוגמה קונספירטיבית נוספת היא פרשת איתמר שמעוני, שכידוע הועמד לדין, בין השאר, באשמת קבלת שוחד בגין "סיקור אוהד". שמעוני זוכה מאישום זה, אך ביהמ"ש המחוזי קבע שאין קושי משפטי ממשי לראות בסיקור תקשורתי כמתת, לעניין עבירת השוחד 👇. לטאוב (וסג"ל) זה הספיק כדי לרקוח קונספירציה חדשה.
מבחינתם, *הכל* סובב סביב נתניהו, ולכן אם הפרקליטות העמידה את שמעוני לדין בעבירה זו – הדבר היה כדי להכשיר את הקרקע לתיקי נתניהו. העובדה שאין שום קשר בין שתי הפרשות, ושפרשת שמעוני גובשה לפני שנודע בכלל על "תיק 4000", לא הפריעה לשניים. גם הפעם, המסר הודהד, והמטרה הושגה.
בדצמבר 2019 טאוב ריטווט את הצייצן "מחפש את האמת", שהציג "עובדות" על טיוח עבירות של פרקליט בכיר ע"י שי ניצן. במועד שבו טאוב ריטווט את הצייצן המהימן הנ"ל, כבר התפרסם מזמן כי החשדות נגד ניצן *הופרכו לחלוטין* ע"י הנציב רוזן. אבל את מי מעניינות העובדות כשיש קונספירציה שצריך לתחזק?
השבוע, ד״ר גדי טאוב ראה לנכון לרטווט לעוקביו ציוץ של הצייצן המהימן ״מחפש את האמת״, שהזכיר ״עובדות״ דרמטיות על חשד לטיוח עבירות על ידי שי ניצן.
ומה עם האמת? האמת היא, שבחלוף שבוע בלבד החשד הזה הופרך לחלוטין על ידי הנציב רוזן. אבל את זה אף אחד מ-17.5 אלף העוקבים של טאוב לא יידע. pic.twitter.com/s1vfuSWAA1
בדצמבר 2020, לאחר *שלראשונה* הושתו הוצאות משפט על התנועה "למשילות", שכל עתירותיה עד אז נמחקו או נדחו ללא הוצאות, טען טאוב ש-"אליעד שרגא" אף פעם לא מקבל הוצאות, והתנועה "למשילות" דווקא כן. הוכחתי לטאוב בשרשור שהטענה שגויה 👇, אך הוא נותר בשלו. המסר הודהד, והעובדות פחות חשובות.
– כמה קל להיות ד״ר גדי טאוב –
כאמור👇, היום דחה בג״ץ עוד עתירה של התנועה ״למשילות״, ובפעם *הראשונה אי פעם* השית עליה הוצאות. זאת, אף על פי שכל ההליכים שהתנועה הגישה לביהמ״ש העליון נדחו או נמחקו.
דוגמה מדהימה נוספת נוגעת בהתבטאות מסוימת של ניצב (בדימ׳) בורובסקי, אשר "מוכיחה" כביכול את "תפירת התיק" נגד רפול. לטענה הזו השבתי בשרשורון 👇, בו פורטו *עובדות*, אשר מטילות, לכל הפחות, צל כבד מאוד על מהימנות האמירה. אבל, מבחינת טאוב – האמירה תומכת בקונספירציה, וזה כל מה שחשוב.
הציוץ הזה של ד״ר טאוב כל כך נפלא, ששווה להתעמק בו.
זהו ציוץ נוסף בסדרת ציוצים, שבהם מורח טאוב קטעים מספרו של חיים רמון, אשר ״מוכיחים״ פעם אחר פעם את שחיתות מערכת המשפט בכלל, ואת מנגנון ״תפירת התיקים״ בפרט.
ואפשר להמשיך בלי סוף. באמת. אבל אני חושב שהנקודה מוצתה. לד"ר טאוב אין שום עניין בעובדות או בבירור האמת. מבחינתו, יש אקסיומה – מערכת המשפט רודפת את הימין, והתיקים נגד נתניהו הם "תפורים". כל בדל מידע שיתמוך בכך יאומץ מיד כאמת, וכל עובדה סותרת – כאילו לא היתה מעולם.
ביהמ"ש העליון פירסם אתמול את פסק הדין בערעורו של א', "הקטין מפרשת דומא" (שמו אסור בפירסום, מאחר שהיה קטין במועד ביצוע העבירות). זו הזדמנות טובה לעשות (שוב) סדר בפרשה הזו, וכמובן גם להאיר זרקור על כמה קביעות חשובות בפסק הדין.
בשנים האחרונות מקדם ד"ר @AvishayBenHaim תיאוריה אודות אבחנה בין "ישראל הראשונה" ל-"ישראל השנייה". חלק מאותה תיאוריה עוסק במה שבן-חיים מכנה "אלימות לגאלית" – טענה לפיה "ישראל הראשונה" ההגמונית הפעילה כלים משפטיים כנגד "ישראל השנייה". אז אנסה להשיב.
מגמת השימוש באלימות לגלית מאז מהפך 1977. נתונים בשפה פשוטה.
מספר חברי הכנסת שהורשעו בשחיתות מאז מהפך 77: למעלה מ20 מספר חברי הכנסת שהורשעו בשחיתות לפני מהפך 77: 0.
תחילה, אבהיר שיש לי הערכה רבה לד"ר בן-חיים, ושבתיאוריה שלו יש תחומים שבהם בקיאותו עולה בהרבה על שלי. לכן, אני מבקש להתמקד ב-"אזור הנוחות" שלי – עובדות משפטיות. כמו כן, הסיבה לכתיבת השרשור הזה היא פוסט שהעלה בן-חיים השבוע, ובו סוף סוף הובאו נתונים שמבססים לכאורה את התיאוריה 👇.
מאז תחילת חקירתו הנגדית של אילן ישועה, טוענים שוב ושוב צייצנים ועיתונאים התומכים ברה"מ נתניהו כי "תיק 4000 קרס". בבסיסה של הטענה עומדות עובדות שונות שהתגלו במסגרת חקירתו הנגדית של ישועה על ידי הסנגורים, אשר כביכול שומטות את הקרקע מתחת לכתב האישום. האומנם?
נתחיל בהתחלה, במהות של "תיק 4000": תיק 4000 הוא האישום הראשון בכתב האישום נגד נתניהו, בני הזוג אלוביץ' ומוזס. באישום זה מואשמים נתניהו ובני הזוג אלוביץ' במספר עבירות, אבל אותנו מעניינת, בשלב הזה, רק עבירת השוחד המיוחסת לשלושה (נתניהו – קבלת שוחד; האלוביצ'ים – מתן שוחד 👇).
